למה דברים רעים קורים לאנשים טובים?

זאת שאלה שלא שואלים אותה בקלילות. רוב מי שמקליד אותה בגוגל לא שואל פילוסופית — קרה משהו. אדם קרוב חלה. ילד נפטר. עוול נעשה למישהו שלא מגיע לו. אסון. בגידה. ואז יושבים מול המסך ושואלים, למה?

הדף הזה לא ינסה לתרץ את מה שאי אפשר לתרץ. הוא לא יציע "כי אלוהים יודע מה שטוב לך" — זאת לא תשובה, וזאת גם לא קריאה שהמסורת היהודית או הנוצרית עומדת מאחוריה. הוא ינסה להגיד מה שלוש המסורות שצמחו אחת מתוך השנייה — היהדות, ומתוכה הנצרות — אומרות על המקום הזה.

כמה מונחים קודם

• איוב — דמות תנ"כית שלעניין אבחנה מובהקת על השאלה הזאת. ספר איוב הוא ספר תנ"כי שמתעד אדם צדיק שמאבד הכל ללא סיבה ברורה. הוא לא מתאר תשובה לשאלה — הוא מתאר את ההתמודדות איתה.
• רע — במחשבה התנ"כית, רע כולל שני סוגים שונים. רע מוסרי (מעשי בני אדם — בגידה, רצח, אכזריות) ורע טבעי (מחלה, מוות, אסונות טבע). שני הסוגים שונים זה מזה ודורשים תגובות שונות.
• השואה — רצח שיטתי של שישה מיליון יהודים בידי הנאצים בין 1933 ל-1945. השאלה הזאת קיבלה ביהדות של המאה ה-20 משקל חדש בעקבות אסון זה.
• ישוע מנצרת (בעברית של זמננו מקובל "ישו"; בעברית-ארמית של זמנו: ישוע) — מורה דתי יהודי שחי בארץ ישראל במאה הראשונה. הוצא להורג על ידי השלטון הרומי באמצעות צליבה (שיטת הוצאה להורג רומית פומבית) בערך בשנת 30 לספירה. הטענה הנוצרית הספציפית עליו היא שהוא היה גם אלוהים בצורה אנושית.
• תחיית המתים (בהקשר של ישוע) — הטענה הנוצרית שלאחר הצליבה ישוע נראה חי שלושה ימים אחר כך על ידי עדים רבים ששמותיהם נשמרו.

תשובה קצרה וכנה

המסורת היהודית-נוצרית לא נותנת תשובה פילוסופית לשאלה הזאת. היא נותנת משהו שונה: סיפור על אלוהים שלא נשאר מחוץ לסבל, ועל סוף שלפי הטענה הנוצרית עוד יבוא ושבו "כל דמעה תימחה". זאת לא תשובה במובן של "הסבר". זאת קריאה במובן של "תגובה".

איוב — והעובדה שאלוהים בכלל לא מסביר

מי שמתחיל לחשוב על השאלה הזאת מהזווית של התנ"ך, חייב לעצור על ספר איוב. הוא הטקסט המרכזי בנושא.

הסיפור פותח באדם צדיק — אלוהים בעצמו, לפי הספר, מעיד עליו: "איש תם וישר, ירא אלוהים וסר מרע". ואז הוא מאבד את כל ילדיו ביום אחד, את כל רכושו, את בריאותו. בלי שעשה שום דבר רע.

חבריו מגיעים לנחם אותו. אחרי שבעה ימי שתיקה הם מתחילים להסביר. ההסבר שלהם הוא תיאודיציה מסורתית: בטח חטאת. אלוהים צודק. תכיר בחטא שלך והדבר יסתדר.

איוב מסרב לקבל את ההסבר הזה. הוא מתעקש על חפותו. הוא מתעקש לטעון את טענתו ישירות מול אלוהים. הוא דורש משפט.

מה שמופיע בסוף הספר הוא לא מה שהציפייה — לא תשובה, לא הסבר. אלוהים מופיע "מן הסערה" ומתחיל לשאול שאלות. "איפה היית ביסדי ארץ? הגד אם ידעת בינה. מי שם ממדיה כי תדע, או מי נטה עליה קו? על מה אדניה הוטבעו, או מי ירה אבן פינתה?" הוא מתאר את הקוסמוס בפירוט. הוא לא נותן הסבר.

ובסוף — אלוהים נוזף בחברים של איוב, לא באיוב. "לא דיברתם אלי נכונה כעבדי איוב." החברים שניסו "להסביר" את הסבל היו אלה שטעו.

הקריאה התנ"כית הזאת חשובה. היא לא נותנת תשובה. היא לא מאפשרת לאחרים לתת תשובה. היא רק נותנת נוכחות.

תהילים — לבכות ולא להבין

תהילים מלאים בתחושות של הקושי הזה. תהילים ע"ג מתעד את אותו דבר: "ואני, כמעט נטוי רגלי, כאין שפכו אשרי, כי קנאתי בהוללים — שלום רשעים אראה." הזמר מתלונן. הוא רואה רשעים שמצליחים. הוא רואה צדיקים שסובלים. וזה כואב לו.

מה שהוא עושה בסוף המזמור הוא לא להגיע למסקנה תיאולוגית. הוא נכנס למקדש. "ואחשבה לדעת זאת — עמל היא בעיני, עד אבוא אל מקדשי אל." בסביבה של נוכחות אלוהית הוא מבין משהו על הזמן הארוך. הוא לא מבין למה. הוא מבין שמה שמתרחש לפניו זמני.

זאת קריאה תנ"כית טיפוסית. לא הסבר. שיוויון משקל זמני.

אחרי השואה

אחרי השואה, הוגים יהודים נאלצו לחזור לשאלה. חלקם דיברו על "הסתר פנים" — אלוהים שנסוג ומאפשר לרוע אנושי לפרוץ ללא בלימה. חלקם דיברו על "אלוהים שסובל איתנו" — נוכחות שאינה מצילה אך גם אינה נטושה. חלקם דיברו על חילוף ערכים — שאחרי השואה אי אפשר להחזיק יותר באלוהים של תיאודיציה פשוטה.

הקריאה הנוצרית של השאלה — שצמחה במקור מתוך אותה מסורת יהודית — לא ניסתה להחזיר את התיאודיציה הפשוטה. היא הציעה תוספת ספציפית.

הקריאה הנוצרית: אלוהים בתוך הסבל

הנקודה הספציפית של הקריאה הנוצרית היא לא הסבר אלא דמות. הטענה היא שאלוהים בעצמו, בדמותו של ישוע, נכנס לתוך סבל אנושי. נטוש על ידי חבריו. מבוייש בפומבי. עונה. הוצא להורג בלי משפט הוגן. ובלשון של אחד מהמזמורים שהוא ציטט בעצמו מעל הצלב, צעק: "אלי אלי למה עזבתני".

זאת לא תשובה לשאלה "למה". זאת לא הסבר. אבל זאת אמירה ספציפית על מי שאלוהים הוא — לא ישות מנהלת מהמרחק, אלא מישהו שמוכן להיכנס לתוך מה שהוא לא מסיר.

המסורת הנוצרית במהלך ההיסטוריה קראה את הצליבה כך — לא כעונש שאלוהים הטיל, אלא כלקיחה ש-אלוהים לקח. הסבל לא הופך לטוב. הוא נישא.

ועוד טענה: "כל דמעה תימחה"

יש בקריאה הנוצרית עוד דבר שראוי לאזכור — לא בתור הסבר, אלא בתור אופק.

הספר האחרון בברית החדשה (חזון יוחנן) מתאר חזון של עתיד שבו אלוהים שוכן בקרב בני אדם, "ומחה כל דמעה מעיניהם, והמוות לא יהיה עוד, וגם אבל וזעקה וכאב לא יהיו עוד — כי הראשונות חלפו." הקריאה הנוצרית של החזון הזה היא שזה מתאר עתיד אמיתי, לא מטאפורה.

זה לא לבטל את הסבל הנוכחי. זה לא להסביר אותו. זה לקבוע שהוא לא הסוף.

שאול התרסי, מנהיג נוצרי יהודי מהמאה הראשונה, ניסח את זה במכתב לקהילה ברומא: "חישבתי כי לא ישוו ייסורי עת הזאת אל הכבוד העתיד להיגלות לנו... כי גם הבריאה עצמה תשוחרר מעבדות הכיליון אל חירות הכבוד של בני אלוהים." הוא לא טוען שהסבל קל. הוא טוען שיש לו סוף.

מה הקריאה הזאת לא אומרת

חשוב לסיים בכמה הסתייגויות.

הקריאה הזאת לא אומרת ש"זה היה צריך לקרות". היא לא אומרת ש"זה לטובתך". היא לא דורשת מאדם לכתוב הודיה על מה שקרה לו. היא לא מספרת לאדם בתוך אבל ש"יהיה בסדר".

יש מסורת ביהדות ובנצרות שיש זמן לנחמה ויש זמן לבכות. וכל ניסיון להאיץ מתוך הבכי אל הנחמה — כל ניסיון לתרץ — הוא לא נאמן לקריאה התנ"כית או הנוצרית של הסבל. איוב לא נדרש להפסיק להתאבל. ישוע על הצלב לא נדרש להפסיק לצעוק. החזון של "כל דמעה תימחה" לא מתחיל לפני שהדמעות מתחילות.

ומה עכשיו?

אם השאלה הזאת אצלך לא תיאורטית — אם יש שם משהו ספציפי וכואב — אפשר לדבר. אנחנו לא נסביר. אנחנו לא נמהר. הצ׳אט שלנו חינמי, פרטי, בעברית. אתה מתחיל ואתה מסיים מתי שתרצה.

אם אתה בתוך מצב של מצוקה מיידית או מחשבות על פגיעה בעצמך, ער"ן (עזרה ראשונה נפשית) זמין 24/7 בטלפון 1201.

מאיפה זה בא בכתבי הקודש

• איוב א':8-22 — איוב אדם תם וישר, ואיבד הכל
• איוב ל"ח:1-7 — תשובת אלוהים מהסערה
• תהילים ע"ג:1-17 — "כאין שפכו אשרי כי קנאתי בהוללים"
• קהלת ט':11 — "כי עת ופגע יקרה את כולם"
• אל הרומיים ח':18-23 — "לא ישוו ייסורי עת הזאת אל הכבוד העתיד"
• חזון יוחנן כ"א:3-4 — "ומחה כל דמעה מעיניהם"