האם מותר לפקפק?

אם הקלדת את השאלה הזאת בגוגל, סביר להניח שאתה בתוך משהו — לא בתוך ויכוח אקדמי. אולי גדלת בבית מסורתי וכרגע אתה מתרחק. אולי גדלת חילוני וכרגע אתה מתקרב. אולי איבדת מישהו ופתאום כל מה שחשבת מתערער. אולי שנים שאתה אומר "אני מאמין" אבל בפנים אתה כבר לא בטוח.

הדף הזה לא מטיף נגד הספק שלך. הוא גם לא מנסה לפטור אותו ב"זה בסדר, כולם בספק". הוא מנסה להגיד דבר ספציפי על איך המסורות שצמחו פה — היהדות, ומתוכה הנצרות — התייחסו לספק לאורך אלפי שנים.

כמה מונחים קודם

• אמונה — לא במובן של "בטחון מוחלט בלי שאלות". במסורת התנ"כית, אמונה היא יותר קרובה לאמון. אפשר לתת אמון במישהו גם כשיש לך שאלות עליו.
• ישו של נצרת (בארמית-עברית ישוע) — מורה דתי יהודי שחי בארץ ישראל במאה הראשונה לספירה. נולד בערך בשנת 4 לפנה"ס, הוצא להורג על ידי השלטון הרומי באמצעות צליבה (שיטת הוצאה להורג רומית פומבית) בערך בשנת 30 לספירה. הטענה הנוצרית הספציפית עליו היא שהוא היה גם אלוהים בצורה אנושית.
• תלמיד — מי שהולך אחרי מורה ולומד ממנו, לאו דווקא מי שכבר יודע הכל. בבשורות (ביוגרפיות חיי ישו) המילה הזאת מתייחסת לאלה שהלכו אחרי ישו.
• הבשורות — ארבע ביוגרפיות קצרות של חיי ישו (מתי, מרקוס, לוקס, יוחנן), שנכתבו על ידי תלמידיו תוך כמה עשרות שנים ממותו.
• מחלוקת — במסורת היהודית, הוויכוח עצמו הוא לא בגידה אלא צורה לגיטימית של מעורבות. הביטוי "אלו ואלו דברי אלוהים חיים" משקף את העמדה שלשני הצדדים יש מקום בשיח.

תשובה קצרה וכנה

הטענה הספציפית כאן היא: ספק הוא לא הניגוד של אמונה. הוא חלק מהאופן שבו רוב האנשים שהמסורת היהודית-נוצרית מתעדת ניהלו את חיי האמונה שלהם. השאלה הקשה היא לא האם יש לך ספק, אלא לאן אתה מביא אותו.

המסורת היהודית: לטעון מול אלוהים

אם נקודת המוצא היא התנ"ך עצמו, אז הוויכוח עם אלוהים הוא תרחיש חוזר ונשנה. אברהם עומד מול אלוהים לפני חורבן סדום ושואל בלשון של עורך דין: "השופט כל הארץ לא יעשה משפט?" הוא מציע משא ומתן. הוא מקטין את המספר. הוא לא מתנצל על השאלה.

איוב — בתוך אסון אישי שלם — אומר "לא אחשוך פי, אדברה בצר רוחי, אשיחה במר נפשי." הוא לא נכנע לחבריו שמסבירים לו שהוא בטח חטא. הוא מתעקש לטעון את טענתו, וכשאלוהים מופיע בסוף הספר — אלוהים נוזף בחברים של איוב, לא בו.

תהילים מלאים בשורות כמו "עד אנה ה' תשכחני נצח? עד אנה תסתיר את פניך ממני?" זה לא ניסוח של אדם שמרגיש בנוח. זאת תפילה. היא נשמרה כתפילה. היא נחשבת כתבי קודש.

חבקוק, נביא יהודי מהמאה השביעית לפני הספירה, פתח את ספרו בשאלה ישירה: "עד אנה ה' שיוועתי ולא תשמע? אזעק אליך חמס ולא תושיע?" גם זה תפילה, גם זה נביא, וגם זה נכלל בתנ"ך.

המסורת היהודית — שמתוכה צמחה הנצרות — מעולם לא ראתה בוויכוח כשלעצמו בעיה. מחלוקת היא לא חוסר אמונה. היא צורה של מעורבות.

הספק של תלמיד שראה הכל

בבשורות יש סצנה ספציפית שראויה לאזכור. תומא, אחד מהתלמידים הקרובים של ישו, לא היה נוכח כשהאחרים אמרו שראו אותו לאחר הצליבה. כשסיפרו לו, הוא ענה — לפי הניסוח של הבשורה לפי יוחנן — "אם לא אראה את סימני המסמרים בידיו, ולא אתן את אצבעי במקום המסמרים ואת ידי בצידו — לא אאמין."

הניסוח הזה לא מתון. הוא תוקפני. הוא דורש הוכחה ספציפית, פיזית, אישית.

לפי המשך הבשורה, ישו נראה לו שבוע אחר כך והציע לו בדיוק את זה — שיניח את אצבעו במקום המסמרים. הבשורה לא מתעדת את ישו נוזף בתומא על כך שהוא דרש להיווכח. הוא ביקש להיווכח, וניתנה לו הזדמנות להיווכח.

זה פרט שראוי לציון בקריאה הנוצרית של הסצנה: בקשה לראייה לא נחשבה לפגם.

"מאמין — עזור לחוסר אמונתי"

באחת מהבשורות (מרקוס) יש דמות של אב שילדו חולה במחלה קשה. הוא ניגש לישו ומבקש עזרה. ישו אומר לו משהו על אמונה, והאב — לפי הניסוח — צועק "אני מאמין; עזור לחוסר אמונתי!"

זה ניסוח פרדוקסלי. הוא מאמין ולא מאמין באותו רגע. הוא לא מסתיר את זה ולא מנסה לבחור צד. לפי הבשורה, ישו מטפל בילדו בכל זאת.

המסורת הנוצרית במהלך ההיסטוריה קראה את הסצנה הזאת כתיאור של רוב המאמינים. לא אנשים בלי ספק, אלא אנשים שמביאים גם את האמונה וגם את הספק לאותו מקום.

ההבדל בין ספק שאל לבין ספק שמסתגר

אם יש דבר אחד שהמסורת היהודית-נוצרית כן מבחינה בו לגבי ספק, זה ההבדל בין ספק שמשתמש בעצמו כדי לשאול לבין ספק שמשתמש בעצמו כדי לסגור. אברהם שאל. איוב שאל. תומא שאל. כולם דרשו תשובה. אף אחד מהם לא אמר "אין טעם לשאול כי בכלל אין שם אף אחד".

זה לא הבדל מוסרי בין "ספק טוב" ל"ספק רע". זה הבדל פונקציונלי. ספק ששואל ממשיך את השיחה. ספק שמסתגר מסיים אותה. שני הסוגים אנושיים. רק אחד מהם מאפשר משהו לקרות הלאה.

ומה עכשיו?

אם השאלות שלך לא תיאורטיות — אם יש דבר ספציפי שמכביד עליך וקשה לדבר עליו — אפשר לדבר. הצ׳אט שלנו חינמי, פרטי, בעברית. אין שיפוט. אתה מתחיל ואתה מסיים מתי שתרצה.

מאיפה זה בא בכתבי הקודש

• בראשית י"ח:23-25 — אברהם מתווכח עם אלוהים על סדום
• איוב ז':11 — "לא אחשוך פי, אדברה בצר רוחי"
• תהילים י"ג:1-2 — "עד אנה ה' תשכחני נצח?"
• חבקוק א':2-4 — תלונת הנביא על אלוהים שלא עונה
• מרקוס ט':24 — "אני מאמין; עזור לחוסר אמונתי"
• יוחנן כ':24-29 — הספק של תומא ומה שניתן לו בתגובה