האם אני שבור מדי בשביל אלוהים?

אם הקלדת את השאלה הזאת בגוגל, סביר שאתה לא שואל אותה באופן אקדמי. יש סיבה. משהו ספציפי שאתה נושא. אולי שנים. אולי שלא דיברת עליו עם אף אחד. אולי דיברת ולא קיבלת את התגובה שקיוויתי לה.

הדף הזה לא יציע "פתרון". הוא ינסה להגיד מה הקריאה הנוצרית — שצמחה במקור מהמסורת היהודית של תשובה — אומרת על השאלה הזאת. בלי להאיץ אותך לכלום. בלי להפחית מהמשקל. אתה לא צריך להחליט שום דבר בסוף הקריאה. רק לראות אם מה שכתוב פה מתחבר למשהו אצלך.

כמה מונחים קודם

• תשובה (במסורת היהודית) — לפנות אחורה, לחזור. לא עונש עצמי. תהליך של הכרה במה שהיה, אחריות עליו, ופנייה לכיוון אחר. במסורת הנוצרית המילה מתורגמת בדרך כלל כ"חזרה בתשובה" וגם משם השם של פולחן ספציפי. הליבה דומה: לא ייסורי מצפון אלא שינוי כיוון.
• חסד — מילה עברית עתיקה שמשמעותה רחבה. נאמנות אוהבת. התחייבות שלא דורשת תמורה. בנצרות זה גם המונח המרכזי לטוב לא-מגיע שאלוהים נותן.
• ישוע מנצרת (בעברית של זמננו מקובל "ישו"; בעברית-ארמית של זמנו: ישוע) — מורה דתי יהודי שחי בארץ ישראל במאה הראשונה. הוצא להורג על ידי השלטון הרומי באמצעות צליבה (שיטת הוצאה להורג רומית פומבית) בערך בשנת 30 לספירה. הטענה הנוצרית הספציפית עליו היא שהוא היה גם אלוהים בצורה אנושית.
• הבשורות — ארבע ביוגרפיות קצרות של חיי ישוע (מתי, מרקוס, לוקס, יוחנן).
• משל (במשמעות שבה ישוע השתמש בו) — סיפור קצר שמכוון לעקוף ויכוח ולהגיד דבר בלתי-נשכח. ישוע לימד הרבה באמצעות משלים.

תשובה קצרה וכנה

הקריאה הנוצרית הספציפית היא: לא, אתה לא שבור מדי. דווקא ההפך — לפי הקריאה הזאת, השבירות עצמה היא נקודת הכניסה, לא מכשול. הטענה היא שהדבר שאתה מבצר מאחוריו ("אני לא יכול להתקרב כי...") הוא בדיוק מה שהמסורת הנוצרית טוענת שאלוהים פגש בני אדם דרכו.

זאת לא טענה זולה. נסביר אותה לאט.

הטענה התנ"כית: אלוהים שוכן את הנכאים

הקריאה הנוצרית נשענת בשורש שלה על הטענה שכבר נמצאת בתנ"ך. הנביא ישעיהו מתאר את אלוהים כך: "כי כה אמר רם ונשא, שוכן עד וקדוש שמו — מרום וקדוש אשכון, ואת דכא ושפל רוח, להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים."

המילים האלה — דכא, שפל רוח, נדכאים — אינן מילים על אנשים שמרגישים מצוין. הן על אנשים שבורים. הטענה התנ"כית, מאלפי שנים, היא שאלוהים שוכן אצלם דווקא.

תהילים ניסח את אותה רעיון אחרת: "זבחי אלוהים — רוח נשברה. לב נשבר ונדכה, אלוהים לא תבזה." מה שאלוהים לא מתעב, לפי הטענה התנ"כית, הוא לב נשבר. הוא מתעב הסתרה. הוא לא מתעב שבירות.

הקריאה הנוצרית של ישוע נשענת על הטענה הזאת — היא לא משנה אותה.

איך ישוע התנהג

אם הקריאה הנוצרית של ישוע נכונה — שהוא אלוהים בצורה אנושית — אז התנהגותו בבשורות היא לכל הפחות אינדיקציה למשהו על אופי אלוהים. ומה שבולט בבשורות הוא שישוע, באופן עקבי, התקרב לאנשים שהיו "ידועים" כשבורים — נשים בתפקידים שוליים, גובי מסים (שתפסו את עצמם כבוגדים בעם, ונתפסו ככאלה), אנשים עם מחלות מנודות, אנשים שעוונותיהם היו ידועים בעירם.

באחת מהבשורות (מרקוס) הוא הסביר את זה כך, כתשובה לביקורת: "אין הבריאים צריכים לרופא, כי אם החולים. לא באתי לקרוא לצדיקים, אלא לחוטאים."

זאת לא רק טכניקה. זאת הצהרה על קהל יעד. הקריאה הנוצרית של ישוע, מההתחלה, הייתה שהוא לא חיפש אנשים שכבר היו במקום טוב. הוא חיפש את ההפך.

משל שאמר על מי שחזר אחרי שנשבר

באחת מהבשורות (לוקס) מצוטט ישוע כאומר משל שמתאר את הדינמיקה הזאת.

בקצרה: בן מתעקש לקבל את ירושתו מאביו, יוצא לארץ רחוקה, מבזבז את הכל בחיים פרועים, נופל למצב של דוחק קיצוני, ומשפיל את עצמו לעבודה שיהודי מהמאה הראשונה לא יקח (לרעות חזירים). הוא מבין שהוא רעב. הוא מתחיל לחזור הביתה — לא כי הוא מצפה לסליחה, אלא כי הוא מקווה להתקבל ולו כפועל שכיר. הוא מכין בראש שלו את הנאום שייתן.

לפי המשל, האב רואה אותו "בעודנו רחוק" — כלומר מחפש אותו — רץ אליו (דבר שאדם מבוגר בעולם המזרחי הקדום לא יעשה — זה השפלה), מחבק אותו, ולא נותן לו להשלים את הנאום. הוא מארגן חגיגה.

המסורת הנוצרית במהלך ההיסטוריה קראה את המשל הזה כתיאור של הדינמיקה. לא של אדם שמגיע מסודר. של אדם שחוזר רצוץ. ושל אבא שלא מחכה שיגיע — שיצא לחפש.

"השבור ביותר" כדוגמה, לא כיוצא מן הכלל

שאול התרסי (מנהיג נוצרי יהודי מהמאה הראשונה), במכתב לתלמיד שלו טימותיוס, כתב דבר חריג. הוא תיאר את עצמו — כלומר את עצמו הנוכחי, לא רק לפני שהפך לנוצרי — כ*"ראש החוטאים"*. הוא הוסיף שזאת הסיבה שהוא נבחר: "כדי שאני אהיה הראשון בו תראה ישוע המשיח את כל ארך אפיו — לדוגמה לאלה שעתידים להאמין בו."

כלומר: לא רק שהוא לא היה שבור מדי, אלא שהוא נבחר בגלל השבירות שלו, כדי שיהיה מסוגל להראות לאחרים שמותר להגיע גם משם.

זאת לא דוגמה מקרית בכתבי הברית החדשה. זאת אחת הדמויות המרכזיות שלו.

מה אם מה שעשית באמת רציני

זאת השאלה שלא תופסי שטחית. יש דברים שאדם עושה ולא חוזרים מהם. אנשים שאי אפשר להחזיר. דברים שאי אפשר לתקן.

הקריאה הנוצרית אינה אומרת שזה לא רציני. היא אומרת — דווקא בגלל שזה רציני, היא טוענת שמשהו רציני נעשה בעבור זה. הטענה היא שמותו של ישוע על הצלב — הצליבה — היה לקיחת המשקל הזה. לא בהקלה, אלא בהחלפה. לא במחיר נמוך, אלא במחיר גבוה.

המסורת הנוצרית במהלך ההיסטוריה אמרה שזה למה הסליחה הזאת אינה זולה. היא לא מבטלת את חומרת מה שעשית. היא לוקחת אותה ברצינות מספיק כדי שמישהו אחר ייקח אותה במקומך.

ומה עכשיו?

אם יש משהו ספציפי שאתה רוצה לדבר עליו — בלי שמות, בלי פירוט אם לא רוצה — אפשר. הצ׳אט שלנו חינמי, פרטי, בעברית. אין שיפוט. אתה מתחיל ואתה מסיים מתי שתרצה.

מאיפה זה בא בכתבי הקודש

• תהילים נ"א:17 — "זבחי אלוהים רוח נשברה, לב נשבר ונדכה"
• הושע י"ד:1-2 — קריאת הנביא לחזור באמירת מילים
• ישעיהו נ"ז:15 — "מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח"
• לוקס ט"ו:11-24 — משל הבן שחזר הביתה
• מרקוס ב':17 — "לא באתי לקרוא לצדיקים אלא לחוטאים"
• טימותיוס א' א':15 — שאול מתאר את עצמו כ"ראש החוטאים"